זהר כבר בדקה
אני לא חושבת שמישהי אי פעם תיארה את מה שהיעוץ אצלי נתן לה בצורה כל כך מדויקת, כמו דוינה : "טוב שהיה למי לפנות ועם מי להתייעץ לאורך כל התהליך וחבל שאין לכל יולדת פוטנציאלית את המפגש שהיה לי עם זהר כדי שלא יהיה צורך בלידות תיקון אחר כך." – איימן סיסטר!
הסיפור שדוינה בחרה לשתף בו הוא ארוך, אבל אני מכירה אתכן ויב"קיות יקרות, אתן תקראו כל מילה בדיוק כמוני, תנגבו דמעה או שתיים בדיוק כמוני, ותרצו עוד.
אז הנה היא, דוינה בכבודה ובעצמה, מכאן – לא נגעתי –
"הכל התחיל לצוף בחודשים הראשונים של ההריון הנוכחי, פתאום היו לי חלומות (גם בהקיץ) על הלידה הקודמת, מחשבות והרבה נסיונות להיזכר בפרטים הטכניים ובהשתלשלות העניינים. הבעיה היתה שהזיכרון הסובייקטיבי שלי לא תאם את זה של בעלי (כמה זמן הייתי בלי אפידורל? כמה זמן עבר מהרגע שקיבלתי פיטוצין? כמה כאב לי? וכו׳.)
כפריק קונטרול עם מודעות, ידעתי שאם אני לא ארגיש שיש לי שליטה (לפחות בראש) על מה שהיה פעם שעברה, לא אוכל לעבור את הלידה של ההריון הנוכחי בצורה אחרת. זה הוביל אותי לאינטרנט כמובן, ומשם הדרך לאתר של זהר היתה קצרה. ברגע שראיתי שיש אפשרות לפגוש אותה אישית ליעוץ, הודעתי לבעלי שזה מה שאנחנו עושים בתור התחלה, ואכן קצת לפני שנכנסתי לחודש הרביעי, נפגשנו עם זהר בבית קפה קרוב לביתה.
המפגש איתה הכניס הרבה דברים לפרופורציה וטלטל אותי מאוד, בעיקר בזכות העובדה שלבקשתה של זהר הוצאתי לקראת הפגישה את דו״ח חדר הלידה והניתוח של הפעם הקודמת מארכיון בית החולים, זהר הסתכלה על המסמכים ופיענחה עבור פשוטי עם כמונו את השפה הרפואית.
ככה הבנתי בפעם הראשונה שמה שהוגדר לי כחוסר התקדמות של הלידה על ידי הצוות הרפואי, נבע בעיקר מהתערבויות מיותרות בתהליך, שלא ממש הותירו סיכוי לגוף לעשות את מה שהוא אמור לדעת לעשות.
בדו״ח של חדר הניתוח נכתב בפירוש שהמיילדת דחפה חזרה את הראש של התינוקת במהלך הניתוח (אז הקטנה כן ידעה לעשות את העבודה? והגוף שלי כן ידע לעשות את העבודה???) המשפט הזה ממש זיעזע אותי, שנתיים וחצי אני מסתובבת עם התחושה וה״ידיעה״ שהגוף שלי לא הצליח, שאני לא "פיתחתי פתיחה" ושאר משפטים שהמשמעות שלהם היא שהאחריות על אי הצלחת הלידה הקודמת היא בעצם שלי ושל הגוף שלי!
מכאן, היה לי ברור יותר מאי פעם שאני לא עוברת את החוויה הזאת עוד פעם באותה צורה.
זהר מנתה בפנינו את היתרונות והחסרונות של בתי החולים באיזור מגורינו (כפר סבא), המליצה בעיקר על מעייני הישועה ולניאדו ויעצה לנו להצטייד במיילדת אישית ואם אפשר גם בדולה. היא כניראה ראתה לנו בעיניים שכל העסק הזה גדול עלינו מבחינה כלכלית כי היא בערך באותה נשימה אמרה שהיא יכולה להמליץ לנו על דולה מתחילה שלמדה אצלה, זה יעלה פחות ועדיין יתן לי את התמיכה והסיוע הדרוש בעיקר בשלב הלטנטי של הלידה (שעשוי להיות ארוך כיוון שלרוב דין ויב״ק כדין לידה ראשונה עבור הגוף). כאמור מהפגישה עם זהר יצאתי מחוזקת, עם הרבה חומר למחשבה ועם הרבה תחושות, כן, גם של כעס, על איך שהלידה הקודמת נוהלה.
השלב הבא, היה מבחינתי, להכין את עצמי פסיכולוגית לקראת הלידה הקרובה, לחזק את עצמי כדי לא ליפול באותם רגעים מול ההמלצות החמות של הצוות הרפואי, כדי ללמוד לנטרל את קולות הסביבה שגם אם לא בכוונה זורעים ספקות וחוסר ביטחון, החל מ״מה? עוד לא ילדת?״ (את הבכורה ילדתי בשבוע 40+5), דרך ״למה לך לסכן את עצמך ואת התינוקת?״, ״יש לך תינוקת גדולה, זה יהיה לך מאוד קשה״ וכו׳.
בין לבין, חברה מהעבודה קישרה אותי לחברה שלה בשם אושרת. אושרת עברה ויב״ק מוצלח, בשיחה איתה אושרת סיפרה לי על שיטת קיי ומהמעט שהיא סיפרה לי היה נראה שזו ה-שיטה הכי טובה בשביל פריק קונטרול כמוני. הנה משהו שנותן כלים כדי להתמודד ולשלוט במצב (בעיקר התודעתי שלי)!
ככה הגעתי (אחרי טלפון לזהר כמובן) לליהי הראל, ליהי היא גם דולה וגם מדריכה של שיטת קיי, לימוד והפנמת עקרונות השיטה מבוצעים בשלוש פגישות אישיות של כשעתיים וחצי כל אחת + שיעורי בית עצמיים. אחד הדברים שעושים במהלך המפגשים הוא לשחזר ולעבד את חווית הלידה הקודמת כדי להבין מה גרם למה, או במילים אחרות: להבין מה הוביל לקיסרי. במקרה שלי, הבנתי שהצורך שלי (שקיים ובא לידי ביטוי בעוד תחומים) לרצות את כולם היה מרכיב מרכזי (אם תרצו, תסמונת הפולנייה 🙂 שכולם יהיו מרוצים, כל הזמן לחשוב על מה שאחרים רוצים/חושבים/צריכים) והבנתי באיחור של שנתיים וחצי שלהיות עסוקה בסביבה ולא בעצמי זה הדבר האחרון שיכול לקדם לידה.
טכנית, לא היה סיכוי ללידה להתפתח באופן טבעי ברגע שקיבלתי פיטוצין שגרם לצירים כואבים בצורה שלא יכולתי לשאת, מה שהוביל לאפידורל, תוסיפו לזה ניטור פנימי כי הצוות לא היה מרוצה מתוצאות המוניטור החיצוני ותקבלו יולדת ששוכבת על הגב, משותקת מהמותניים עד קצות אצבעות הרגליים ומפוחדת מחדש עם כל כניסה של איש צוות לחדר שרק מסתכל על המוניטור בחוסר שביעות רצון ומדבר במונחים של ״מצוקה עוברית״ ו״ירידות דופק״. לא פלא שכעבור 17 שעות אני בעצמי כבר התחלתי לחשוב שזה יגמר בקיסרי וכשהצוות המליץ על זה בחום, אפילו לא עצרתי לחשוב על זה, פשוט חתמתי על טופס ההסכמה לניתוח ומהרגע הזה הכל הרגיש כאילו לחצו על כפתור ה- ff לסרט, הכל עבר להילוך מהיר ואני ממש זוכרת את עצמי מוסעת על האלונקה ורואה מעבר לכתף את בעלי מנסה לאסוף את התיקים והדברים שלנו ולרוץ אחרי האלונקה שלי (אני רק יכולה לדמיין את תחושת חוסר האונים שלו נוכח חוסר השליטה בסיטואציה יחד עם העייפות, המתח והדאגה שכרוכה בלראות את אשתו שוכבת על מיטה במשך שעות מחוברת לצינורות מכמה מקומות בגוף (ניטור פנימי, קטטר, אינפוזיה, אפידורל).
כעבור לא יותר מ- 40 דק׳ מיה נולדה, הראו לי אותה לכמה שניות ולקחו אותה כשאני עדיין עם ידיים קשורות וחצי מורדמת כדי שיסיימו לתפור את החתך של הניתוח. מזל שבעלי נצמד לתוכנית המקורית וליווה את הקטנה בכל ׳טופס הטיולים׳ שעושים ליילודים גג שעתיים אחרי הלידה.
נשמע טראומתי? אז זהו, שאני לא הרשתי לעצמי לקטלג את הלידה ככזו, להיפך, נצמדתי לכל מה שהסביבה שיקפה לי ״תגידי תודה שאת והתינוקת בריאות״ – מה שנכון! רק שהיום אני יודעת שכשאומרים אמא בריאה הכוונה היא גם לאמא בריאה נפשית והלידה הזאת השאירה אצלי צלקת פיזית אבל גם נפשית, הרבה חוסר אמון ביכולות של הגוף שלי ואולי אפילו בנשיות שלי כי לידה זה הרי משהו שאמור להיות לי טבעי כאשה.
אבל איך מסבירים את זה לסביבה?!
לזהר לא הייתי צריכה להסביר הרבה, היא פשוט הבינה את הצורך שלי בלידה שונה, בתיקון וכך גם היה עם ליהי ועם רוני הדולה, שעליה עוד לא כתבתי כי בשלב הזה עוד לא פגשתי.
בשלבים האלה סיפרתי לבעלי שיש לי סוג של חלום/פנטזיה שהלידה מתחילה והפעם (שלא כמו בפעם הקודמת) אנחנו מעבירים כמה שיותר צירים בבית, כדי לא להגיע שוב כמעט בלי פתיחה לחדר מיון, ומרוב שאנחנו מחכים, הלידה מתפתחת כבר ואני יולדת בבית.
הייתי בטוחה שהתגובה תהייה איפשהו בין זעזוע עמוק לבין התנגדות נחרצת כי בהריון הקודם הוא לא היה מוכן לשמוע על זה בכלל. אבל להפתעתי, החצי הקשיב, שאל שאלות ובסוף השיחה אמר שאולי כדאי לבדוק את הנושא קצת יותר לעומק (דבר שכמובן כבר עשיתי 🙂 ) אני מודה שגם אני למרות כל מה שקראתי הייתי עם לא מעט חששות ושאלות. אז שוב התקשרתי לזהר והיא ייעצה לי לדבר עם ד"ר שיפטן, במקביל, דיברתי עם ליהי בטלפון (עוד לפני הפגישה הראשונה שלי איתה) והיא אמרה לי ש wishfull thinking זה דבר מאוד חזק 🙂 ובמהלך המפגש איתה היא הרגיעה אותי ואמרה לי שיש לי עוד זמן להתלבט ואמרה לי שיש אמנם ממש מעט אבל יש מיילדות בית שמוכנות לקחת ויב״ק בית ומנוסות בזה.
אחרי לא מעט מחשבה החלטתי עם עצמי שאם כבר להגשים חלום אז עד הסוף ואם זה ככה אז בחלום שלי אין רופא בלידה, אלה שכשפניתי למיילדת שהומלצה לי, היא אמרה שהיא אוהבת ללוות את היולדות שלה משלבים מוקדמים יותר בהריון ושאולי בפעם הבאה… אחרי שסיימתי להתבאס מזה, החלטתי שזה כניראה האות שלי להבין שהלידה הזאת לא נועדה להיות בבית.
מכאן, הדרך למפגש עם ציפי (המיילדת הפרטית עליה זהר המליצה לי) ולרוני (הדולה המתלמדת שזהר המליצה לי) היתה קצרה. אחרי סיור במעייני הישועה ובלניאדו, הרגשתי יותר חיבור למעייני הישועה והחלטתי לסמוך על המזל ולקוות שאלד ביום בו התפוסה לא מלאה במחלקת יולדות כדי שבוודאות אוכל להיות בביות מלא עם הקטנה (בסיור שעשינו אמרו לנו שהם מאוד משתדלים להתחשב אבל אם המחלקות בתפוסה מלאה ואחת היולדות בחדר רוצה ביות חלקי, כל החדר הופך להיות כזה). קבענו פגישה עם ציפי לוריא המיילדת ובמקביל קבענו גם פגישת היכרות עם רוני הדולה, המפגש עם רוני היה אצלנו בבית אחרי שהגדולה הלכה לישון והוא נמשך כמעט שלוש שעות! אחרי שרוני הלכה, בעלי העיר לי שזה ממש לא יפה שהחזקתי אותה עד שעה כזה מאוחרת ושהיא בטח נורא עייפה :).
כבר במפגש הראשון עם רוני החלטתי שזה זה ולכן ישר גם תיאמנו את המפגש הבא, רוני הגיעה אלינו מיוזמתה יותר מהפעמים-שלוש המקובלות בתחום לפני הלידה והיתה זמינה, תומכת ומעודדת גם מרחוק.
עם ציפי המיילדת קבענו כמה ימים לאחר מכן. כשהגענו, פגשנו אשה עם כיסוי ראש שלא נראתה לי מבוגרת ממני ביותר משנה שנתיים, חייכנית, אופטימית ויחד עם זאת מאוד מציאותית ואמתית (אני לא אוהבת פוצי מוצי, רוחניקיות ואופטימיות קוסמית חסרת אחיזה במציאות. סתם כדי לתת קנה מידה למי שלא מכיר אותי, במפגש הראשון של שיטת קיי עם ליהי היא אמרה לי אחרי תשאול לא קצר ונשימה עמוקה ש״איפה שאין אמונה נדרש אימון״ 🙂 )
ציפי אמרה לנו שהיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לאפשר לי ללדת לידה נרתיקית, אבל לא בכל מצב ובכל מחיר, סיפרה לנו על מקרים בהם נלחמה גם מול רופא כזה או אחר על זכות היולדת שלה ללדת כרצונה, אבל היא גם ספרה לנו על מקרים בהם למרות הכל הלידה נגמרה שוב בקיסרי כי היה סיכון גדול מידי לעובר או ליולדת. ציפי למרות היותה אשה דתייה היתה מאוד פתוחה ומקבלת (וזה לא היה מובן מאליו עבור חילונים כמעט אתאיסטים כמונו).
יצאנו מהמפגש בתחושה ממש טובה אני כמובן עדכנתי בסמס את זהר ואת רוני בכך.
הימים המשיכו לעבור, המבטים המופתעים על כך שטרם ילדתי (אני יחסית קטנה והבטן שלי בהריונות מאוד בולטת ופורצת קדימה די מההתחלה כך שבשלבים מאוחרים זה נראה די חסר פרופורציה) התחילו להעיק ומהר מאוד הגיעו השאלות סטייל ״מה? עוד לא ילדת?״ ו״עדיין סוחבת?״ אה, ובואו לא נשכח את המנחמים: ״עוד לא נולד התינוק שלא נולד״ ״בסוף כולם יוצאים״, ״שיהיה לך בהצלחה״ וכו׳… זה בנוסף לחשש הכבד שלי מפני הערכת משקל שעוברת את הארבע קילו (ומבטלת את הסיכוי ללידה נרתיקית בבי״ח) וכל חוסר הנוחות הפיזית שכולנו מרגישות כבר בסוף ההריון, די שיגעו אותי.
כל פעם שהתחילו צירונים קיוויתי שזה כבר יקרה וכמו שזה התחיל, זה עבר בשלב הזה כבר הגעתי פעמיים בשבוע לדיקור כדי לעודד את הגוף ואת הקטנה לעשות את מה שצריך והעובדה שכבר הייתי בעיצומו של השבוע ה-40 עשו את שלהם.
התאריך המיועד היה אמור להיות ה-7.3 שזה יום ההולדת של אבא שלי, היום עבר וגם זה שאחריו ואז בשבת ה-9.3 קמנו מוקדם בבוקר בידיעה שאנחנו מתארגנים והולכים לפיקניק לכבוד יום ההולדת של אבא שלי בפארק הירקון, רק שאז הרגשתי צירונים קצת יותר רציניים מהקודמים ואלה גם התגברו והתחזקו אז עדכנתי את החצי וחיכינו לראות לאן זה מתפתח, בסביבות תשע בבוקר ביקשתי ממנו להתקשר לאחותי כדי שהיא תבוא לקחת את הגדולה לפיקניק ולרוני הדולה כדי שתדע שאולי נצטרך אותה בהמשך. כעבור שעה גם אחותי וגם רוני היו בדרך ואני כבר ישבתי על האסלה עם צירים קצרים אמנם אבל תכופים מאוד (כל שתי דקות ציר של גג חצי דקה).
רוני ואחותי הגיעו כמעט ביחד ואז גם ירדו לי המים (שממש כמו בפעם הקודמת היו עם גוון חום) רק שהפעם אמרנו ״או קיי, זה לא נורא, כל עוד אני יכולה להתמודד עם הצירים, אנחנו מחכים בבית). אחותי לקחה את הגדולה הקטנה שלי (בסה״כ בת שנתיים וחצי) נפרדתי ממנה בחיבוק ונשיקה מהאסלה ומשם עברתי למקלחת, המים מאוד עזרו (שוב ממש כמו בפעם הקודמת) אבל לצאת משם היה ממש קשה, הצירים היו מאוד תכופים כבר והפכו ליותר כואבים. אני עברתי לכדור פיזיו, רוני עיסתה לי את הגב התחתון והחצי ירד להוציא את מושב הבטיחות של הגדולה מהאוטו ולקחת את הכלבה לסיבוב.
כשהוא חזר אמרתי לו שאני רוצה לנסוע לבי״ח הצירים כבר הפכו לממש כואבים ובגלל שהם היו כ״כ תכופים כמעט ולא היה לי זמן להתאושש בין אחד לשני. הנסיעה מהבית בכ״ס, למעייני הישועה בבני ברק היתה ממש מהירה אבל הרגישה לי כמו נצח (שוב בגלל כמות הצירים שהיו לי במהלכה) כשהגענו למיון, הצלחתי לרדת מהאוטו ישירות לתנוחת כלב על החניה תוך כדי שאני צועקת ומבקשת שילחצו לי יותר חזק על הגב התחתון, דקה אחרי, רק נכנסנו למיון והסצינה המרתקת הזאת חזרה על עצמה על רצפת חדר המיון, מה שזירז מאוד את הכניסה שלי לאחד החדרים כדי שיוכלו לבדוק את הפתיחה. הן רוצות אותי על המיטה ואני בין הדמעות אומרת שאני לא מסוגלת לעלות לשם, איכשהו אני מוצאת את עצמי על המיטה ובודקים אותי רק כדי לומר לי שאני עם פתיחה של אצבע בקושי (שוב, כמו בפעם הקודמת) אבל הראש מאוד נמוך, בינתיים בעלי מוסר להם את הפרטים הטכניים, עונה על שאלות ואומר להם שציפי היא המיילדת שלנו כדי שיקפיצו אותה מהבית.
אני לא זוכרת איך עברתי מהחדר במיון לחדר לידה וגם לא תוך כמה זמן ציפי הגיעה, אני רק יודעת שבפעם הבאה שבדקו אותי כבר הייתי עם פתיחה של 4 ס״מ ומחוברת למסכה של גז הצחוק כאילו בזה תלויים חיי 🙂
גז הצחוק והנוכחות של ציפי ורוני שם עשו את שלהם, הפתיחה התקדמה ודי מהר הרגשתי שאני כבר רוצה ללחוץ. ציפי אומרת לי שאני בפתיחה מלאה, עם מחיקה כמעט מלאה ואחרי מה שנדמה לי כמו כמה דקות היא אומרת לי ללחוץ, אני לוחצת כמה פעמים ואז אני שומעת שציפי אומרת שאני חייבת להוציא אותה כי יש ירידות דופק לא יפות, היא מבקשת אישור לעשות לי חתך, אני כנראה לא עונה כי אני שומעת את בעלי אומר לה שאם צריך שתחתוך, אני דוחפת עוד פעם או פעמיים והדבר הבא שאני זוכרת זה את רוני אומרת לי ״תפתחי את העיניים, היא עלייך!״ ואני לא מאמינה שהפלא הזה קרה ושהבועטת הקטנה שלי כבר כאן, מחוץ לבטן בה היא היתה תשעה חודשים!
כל החוויה ארכה שעתיים ועשרים בלבד, המחיר היה החתך והתפרים הלא מעטים.
אז טוב שלמדתי בזכות ליהי ושיטת קיי, להקשיב לעצמי ולאינסטינקטים, לכבד את התחושות שלי ולנטרל את ״רעשי הסביבה״ אחרת הלידה הזאת יכלה להסתיים ממש כמו הקודמת, כי היא הרי התפתחה ממש כמו הקודמת (ירידת מים מקוניאלים, צירים תכופים וכואבים ללא פתיחה ועוד הפעם כבר יש לי קיסרי ברקע).
טוב שהיה למי לפנות ועם מי להתייעץ לאורך כל התהליך וחבל שאין לכל יולדת פוטנציאלית את המפגש שהיה לי עם זהר כדי שלא יהיה צורך בלידות תיקון אחר כך.
טוב שהיה לי את הליווי והתמיכה הפיזית ונפשית של רוני וציפי בלידה, שתיהן היו מדהימות!
טוב שיכולנו (גם אם על חשבון דברים אחרים) להרשות לעצמנו את העלויות של כל זה, וחבל שלא כל יולדת בארץ יכולה לקבל את מה שבעיני אמור להיות זכות בסיסית, בעיניי זה לא פינוק, אלא צורך טבעי לליווי אנושי, רגיש, אמפטי ותומך באחד הרגעים המכוננים, המדהימים והמטלטלים בחיים שלנו.
ואחרון חביב: טוב שיש בעל שזורם גם עם דברים שהוא בחיים לא דמיין שיקרו לו (לבוא לבקר את אשתו ובתו בלב בני ברק לדוגמא) ושיודע להיות בדיוק מה שאני צריכה שהוא יהיה ברגעים הקריטיים."
