זהר כבר בדקה
אין, זה סגור. חשב לעצמו. אני יודע את זה. יש לי את זה. זה שלי. הרגיש כמו זכר גורילה, טופח לעצמו על החזה מבפנים, גביניו מכווצים, מבט עיניו חודר, כל כך חודר שיש לו זיקפה מעצמו כבר. אוחחחח אני טוב, אין, זה סגור. זה שלי.
חמש דקות אחר כך היה כבר ברור שזה תקוע. זה לא סגור, זה תקוע. כמה שאני לא חושב שיש לי את זה, בסוף מסתבר שאין לי את זה, זה שוב תקוע, ואני שוב עומד מולה כמו ילד קטן, מבויש, לא יודע איך קוראים לי ואם אי פעם יעמוד לי שוב.
הייתי כל כך בטוח הפעם. אני יודע לאהוב אותה. אני יודע. אין מישהו שיודע יותר טוב ממני איך לאהוב אותה. אצלי היא תהיה…היא תהיה…כל מה שהיא רוצה היא תהיה. כל מה שאני רוצה. אני הכי גבר שיש, איך היא לא רואה את זה. איך היא לא רואה אותי. איך היא, הכי אישה שיש, יותר אישה ממה שהמשטרה מרשה, איך היא לא רואה שעם אף אחד היא לא תהיה מאושרת כמו איתי. אף אחד לא יאהב אותה כמוני, אף אחד לא יצחיק אותה כמוני ובטח שלא ישתוק לידה כמוני. רק אני. איך היא לא רואה.
*
ובינתיים, באותו זמן או בזמן אחר, היא : ואם אני אגיד לו, ככה כמו שזה, מה יכול להיות. אני אגיד לו שלא התכוונתי שזה ייראה שאני לא שמה, שאני זורקת, שאני עושה מה שבא לי. שפשוט התביישתי. הייתי נבוכה. לא רציתי בטלפון. המצאתי תירוצים. מרחתי. מסמסתי. כמעט סימסתי. מרוב שתיקה יצאתי צועקת עליו, זורקת עליו, אבל לא התכוונתי. הגאווה, זה מרוב הבושה, היא חושבת, ודמעות שוב מציפות, מרות, את עיניה. אני פשוט אגיד לו, היא מחליטה. הנה עכשיו, תוך כדי, כשהחלון פתוח ויש אור בחוץ, דווקא.
תוך שהיא חותכת את סלט הפירות שלו, היא אומרת. פתאום זה רק רגש, רגש קטן, לא כזה מפחיד, והוא מקשיב לה. בשקט. השקט שלו הזה. אף אחד לא יודע לשתוק טוב כמוהו, היא חושבת.
מגישה לו את הסלט, יורדת על הברכיים לפניו, עוטפת פניו בידיה, דמעות רוחצות את פניה ושפתיה נקיות מאיפור, רועדות.
