זהר כבר בדקה
צילום: סיון קישוני
להיוולד בתקופת הקורונה
החיים לצד וירוס הקורונה נעים בצעד מזגזג בין "קיפאון" להתחלות חדשות. עקומת החולים והמבריאים נעה בגלים מעלה מטה וחוזר חלילה. כשיצאנו מהסגר הנחנו שחיים ישבו אט אט להזכיר את עצמם. ואז הגיע הגל השני ויחד עם הידוק ההנחיות עולים מחדש הפחדים והחרדות הקיומיים. לתוך השינוי האדיר הזה תינוקות ממשיכים להיוולד. בואו נעצור ונשאל: איך תקופה כל כך יוצאת דופן השפיעה על התינוקות שרק נולדו? מה מרגישים עוברים ויילודים כשאימא ואבא שלהם דואגים ולחוצים? בטוחה? אני נשאלת לא פעם, תינוקות מילא אבל עוברים? מרגישים?
עד לפני עשורים בודדים ההנחה המקובלת בקרב חוקרים, אנשי רפואה ומכאן גם הציבור הרחב, הייתה שמוחו של היילוד לא מפותח דיו בשעת הלידה. עוד הניחו שהבשלתו היא בעיקרה פרי תהליכים גנטיים, ולחוויות הלידה או לקירבה לאם מיד לאחר הלידה אין כל השפעה עליה. בעקבות כניסתה של האפיגנטיקה נהיה ברור שלהנחות אלה אין שחר.
מסתבר שבראשית החיים אנחנו רגישים מאוד לרגשותיהם ותחושותיהם של הורינו ושל המטפלים העיקריים שלנו. לאורך 40 שבועות ההיריון מכין העובר את עצמו באופן הכי טוב שהוא יכול לחיים בחוץ. למרחב הפתוח בו יחיה לאחר הלידה.
איך יודע העובר ברחם איך יראה העולם אליו הוא עתיד להיוולד?
מאינפורמציה ורמזים המגיעים אליו מאמו. הלמות ליבה, קולה, מצב רוחה. קשר הדם שביניהם מזין אותו ובו בעת מיידע על תחושותיה הנפשיות. האם היא רגועה? אולי כעוסה או לחוצה? השליה יודעת לחסום הורמוני דחק המגיעים מהאם עד רמות מסוימות. רמות הורמוני הלחץ עולים אצל רובינו כשאנחנו עצבניים. מאמירים בהתאם לעוצמת ומשך הלחץ. כשאם הריונית לחוצה מאוד רמות הקורטיזול שבדמה גבוהות. במצב זה השליה לא מצליחה לווסת או לחסום אותן וקורטיזול אימהי חוצה את השליה ושוטף את מוחו וגופו של העובר. אם לחוצה מאוד לרוב מגדלת עובר לחוץ וחרד. לחץ זה עלול לשנות מקצבים ביולוגים במוחו ואף לשבש את התפתחותו. לשיבושים אלו עשויה להיות השפעה במגוון דרכים על בריאותו והתפתחותו בהמשך חייו.
פרופסור דיווד בארקר אפידמיולוג אנגלי התעמק ב-1984 בנתוני הבריאות של תושבי אנגליה ווויילס. להפתעתו מצא שבאותם אזורים בהם נרשמה תמותת תינוקות גבוהה בראשית המאה (1911 – 1930) נרשמה גם תמותה גבוהה של אחיהם המבוגרים 50 – 60 שנה מאוחר יותר ממחלות לב, כלי דם וסכרת. החליט להתחקות אחר נתוני הלידה של אותם מבוגרים ולראות אם קיים קשר בין תמותת התינוקות דאז למחלות אחיהם המבוגרים דהיום. הסתבר שכ-50% מהגברים שנפטרו ממחלות סכרת ולב נולדו עם תסמני תת-תזונה. הם נולדו במשקל לידה נמוך (2.5. ק"ג ומטה) יחסית לגיל ההיריון ונותרו רזים גם לאורך שנות חייהם הראשונות. בנוסף, משקל השלייה שלהם היה נמוך והיקף ראשם לא היה פרופורציוני למשקלם. בארקר הניח שתינוקות אלו סבלו מתת תזונה ומצוקה ברחם. מצוקה אשר תרמה לנתוניהם הרזים בלידתם ולמחלתם 50 – 60 שנה מאוחר יותר. על סמך נתונים אלו חיבר את "השערת בארקר". לפיה החיים הרחמיים מהווים בסיס משמעותי, "תכנות" לבריאות המבוגר. בארקר הצביע על הקשר בין תזונת העובר ברחם לבריאותו בהמשך החיים. חוקרים רבים שבחנו את השערתו מצאו קשרים נוספים בין הקורות ברחם למצבו הנפשי והבריאותי של הילד והמבוגר מאוחר יותר.
עובר שרוב שהותו ברחם עברה עליו בנחת "מתוכנת" לחיים נינוחים ורגועים לאחר הלידה ויכין את מערכותיו בהתאם. לעומתו עובר המתפתח בסביבה רחמית לחוצה מכין את עצמו להישרדות בסביבה עתירת מתח וסכנה. בעזרת שינויים אפיגנטיים הוא "מתכנת" את עצמו לדריכות, ערנות יתר לצלילים, ריחות, מגע והתמודדות עם איומים. בהמשך חייו כתינוק וכילד, הוא עשוי להראות כחסר שקט, מתקשה בלמידה ובהתנהגות. אנחנו עלולים לכנות אותו וילדים נוספים ש"תוכנתו" ברחם לחיי הישרדות דרוכים, כילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז, ADHA, קשיי למידה והתנהגות. ילדים לחוצים, תוקפניים וחרדים.
סביר להניח שילדים אשר נולדו בתקופת הקורונה וסביבתם הרחמית הייתה לחוצה וחרדה מאוד במשך תקופה ארוכה "תוכנתו" לקראת עולם מאיים. זו איננה משוואה פשוטה. נכנסים אליה משתנים נוספים: עוצמת הלחץ האימהי, האבהי, משכו. האם ההורים נתמכו על ידי סביבתם? גילו של העובר בתקופת הסטרס, הגנטיקה שלו ועוד. במידה והאימהות נתמכו על ידי בן-זוג ומשפחתן ויכלו לווסת את חרדתן עוצמת רמות הדחק שהגיעו לעובר שככו. והוא נרגע. באופן דומה האימהות שידעו לווסת העובר שבבטנן או שמרו על שלווה בתוך מערבולת הלחץ הקורונית עזרו מאוד לתינוקן.
יש תקווה
טיפול הורי מטפח וקשוב לאחר הלידה עשוי למזער ואף לרפא השפעות דחק אימהי ואבהי במהלך ההיריון. כך שאם הייתם לחוצים, ובצדק, במהלך ההיריון או הלידה במהלך הקורונה עדיין קיים חלון הזדמנויות לבניית היקשרות בטוחה עם הילד שלכם. כנ"ל במידה והריתם במהלך הקורונה והעובר השתרש כשהאם לחוצה ומודאגת כדאי וחשוב ליצור איתו קשר קרוב ומרגיע עוד במהלך ההיריון ובטח שלאחר הלידה.
דיבור מרגיע, שיר וליטופים של הבטן הריונית מווסתים את העובר שנלחץ. חישבו על העובר שלכם כחלק מהמשפחה כבר בהיותו ברחם. נבהלתם, רבתם, כעסתם דברו איתו. תסבירו לו מה קורה. אפשר שהוא לא ממש יבין את המילים אך הוא יחוש היטב את הטון וה"מנגינה" של דבריכם ויירגע. קשר עור לעור צמוד, שיח, שיר נעים, ערסול והמון אהבה עשויים לווסת תינוקות בחודשי חייהם הראשונים. ככל שהקשר קרוב ובטוח כך יוכלו תינוקות לשחרר דפוסי טראומה או "תכנות עוברי" שנוצרו ברחם.
הורים, גננות, מורים ומטפלים בתינוק שנולד או נהרה במהלך שבועות הלחץ מהקורונה אפשר שיגלה תסמינים רגשיים, מנטליים ופיזיים של פוסט-טראומה. כדאי להיות ערים לכך בשנים הקרובות.
חגית בן שחר – מטפלת בכירה בטראומה, בנשימה ובתנועה. התמחתה בטיפול ומניעה של טראומות בשדה הלידה. סופרת ומרצה. ייסדה את 'צפרא' – מרחב לטיפול מחקר ושיח בנושאי נשים וגברים וראשית החיים
