זהר כבר בדקה
הסיפור של אלה, במילים שלה :
פרולוג :
באמצע שבוע 39 פתאום מודיע לי הרופא כי העובר שלי שוקל 4 ק"ג ושולח אותי לעשות העמסת סוכר מורחבת (פעם שנייה בהריון לאחר שהפעם הראשונה הייתה תקינה ).
בבדיקה מגלים כי ערך אחד מתוך ה 4 קצת חורג מהנורמה והרופא שלי אומר שהבדיקה תקינה.
בפורום העליתי את הבעיה : אני נורא רוצה ללדת במאיר בחדר הטבעי וחוששת מכך שלא יתנו לי לי ללדת בחדר הטבעי בגלל משקל יחסית גבוה.
חלק מן הבנות המליצו לי "לשכוח" / "לאבד" את מעקב הלידה בבית ובכך לנסות ולהצליח בתוכנית הלידה שלי .
את זהר פגשתי יום לפני הלידה ובפגישה בין כל הטיפים והתובנות שקיבלתי ממנה, החלטנו יחד שאגיע בבוקר לבי"ח מאיר וכי ד"ר קנטי יעשה לי הערכת משקל חדשה וכך אהיה יותר חכמה לגבי התנהלות הלידה שלי.
בין היתר זהר גם המליצה כי ארכוש לי את מכשיר האפי-נו וזאת בכדי שאקבל את התחושה של "מה זה אומר ללדת מתוכך תינוק" (חשוב לציין כי הלידה הראשונה שלי הייתה לידת ואקום ולא הצלחתי להיות בה פעילה, ההפך הוא הנכון הייתי סבילה לגמרי).
אצתי רצתי ואף רכשתי את האפי-נו ואף הצלחתי לתרגל תרגול אחד בלילה, מי ידע כי כעבור שעות ספורות כבר אדע מהי התחושה של לידה פעילה ואבין מה זה אומר "ללידת מתוכך תינוק"…
הלידה עצמה :
התעוררתי בלילה עם תחושה של צורך ללכת לשירותים ולהתרוקן (שוב הכנתי מרק שעועית וקבנוס מוצלח וטעים שבטח גורם לתופעות לוואי של ללכת לשירותים.. )
חוזרת לישון מתעוררת שוב והולכת שוב לשירותים, חוזרת לישון מתעוררת עם כאבים בבטן התחתונה (טוב אולי אני לא אעשה לעיתים כ"כ קרובות את המרק….)
מתחילה לחשוב שאולי אלו צירים כשאני מנסה לשכב במיטה ומרגישה שזה כואב וכי השכיבה הופכת להיות בלתי אפשרית.
מתחילה לעשות תרגילים שלמדתי ביוגה : תנוחת החתול , סיבובי אגן, כדור פיזיו והרבה תנועה … השעה 3:40 פעם ראשונה שהסתכלתי על השעון .
ממשיכה לעשות תנוחות חתול על המיטה האיש שלי בכלל לא יודע מה קורה : ממש כמו הדוב בפרסומות של המזרונים : דוב אחד קופץ בצד שלו והדוב השני שחורפּ לו בצד השני לא מרגיש כלום.
בשעה 4:40 מרגישה שכדאי שיתעורר האיש שלי, ויתחיל לעזור "במאמץ המלחמתי", ישן מספיק עד עכשיו אני חושבת!
בינתיים הצירים הופכים להיות תכופים יותר והוא עוזר מאד , אני אומרת לו שזה מתחיל להיות צפוף יותר ונכנסת לעשות מקלחת , צועקת ברקע , נוהמת גם … איזה מזל הקטנה ישנה ולא שומעת כלום.
בשעה 5:15 מקפיצים את סבתא טורבו מת"א וב5:50 היא כבר אצלנו בראש העין , wander סבתא או לא?
עולים לאוטו (איזה סיוט, איך עוברים בכלל את הנסיעה הזו ?)
את הדרך עשיתי מאחור עוצמת עיניים נוהמת , שואגת, פותחת עיניים מסתכלת איפה אנחנו ובא לי למות נראה כאילו לא זזנו ק"מ אחד אפילו. ממשיכה בנשימות שלמדתי ולאט לאט מתחילה לשמוע קולות שבוקעים (מה זה ממני? אני יכולה להפיק כאלו קולות?) את הקולות האלו לא ממש למדתי ביוגה ?.
פותחת עיניים מבינה שאנחנו מתקרבים אבל מצליחה להתלונן , מה זה לקחת את הפניה הארוכה יותר? חוץ מזה שנראה לי שכל הרמזורים היו נגדנו בנסיעה הזו….
סוף סוף מגיעים, אבל האיש מחליט לחנות בחניה ! למה לא הבאת אותי עד לפתח ??????!!!
טוב, לא משנה, רצים לפתח בי"ח , עד המעלית יש לי 3 צירים, אני יושבת על האיש שלי ונתמכת בו , שואגת צורחת, שוב הקולות האלו (מה זו באמת אני? ), אנשים שואלים אם הכל בסדר? ואם אפשר לעזור. איכשהו….הגענו למעלית, ציר 1 במעלית האיש שלי אפילו לא מצליח לתפוס אותי , אני משתטחת על הרצפה….
נפתחת הדלת של המעלית אחת המיילדות מציצה ואומרת , אנחנו מחכות לך , שמענו אותך מהחניון ….
לוקחת אותי לחדר קבלה בודקת באיזו פתיחה אני ,( נו בואי ננחש…) ואומרת לי : את בלידה, בואי לחדר.
אני מספיקה לומר שאני רוצה את החדר הטבעי , היא כבר אומרת שלא נספיק להגיע, ושהלידה תהיה מאד טבעית.
חשבתי לעצמי: אבל אני הגעתי מאובזרת עם תוכנית לידה, מוזיקה, שמנים, ארניקה, רוצה ג‘קוזי, היו לי תוכניות לחדר הטבעי, איזה באסה!
מגיעים לחדר הראשון הפנוי ואני נעמדת על הברכיים על גבי המיטה עם הפנים לקיר, מאחורי 2 מיילדות, שאומרות לי שכדאי שאני אסתובב אליהן אבל אני נשענת על גבי המשענת, והגוף מסרב לזוז, ממשיכה לשאוג, ולנשוף, שומעת ברקע שאחת מהם אומרת שהוא מוריד דופק בציר, ושצריך להזדרז (מה זאת אומרת , אני חושבת לעצמי, זה לא נראה לך מספיק מהר???) .
ועוד מישהי אומרת: היא צרה מדי…. (תשמעו, תיכף אתן לכולכן את פרס הנובל לעידוד ולתמיכת היולדת )
ואז "חביבת הקהל" שלי פתאום אומרת עכשיו תסגרי את הפה חזק, תעצרי את האוויר ותילחצי לכאן…
(בסדר, אני חושבת לעצמי, כשאת תלדי בפעם הבאה, אני מרשה לך לסגור חזק את הפה ולעצור את האוויר ) נשפתי נשיפה אחרונה ארוכה והתינוק החליק לי בין הרגליים לתוך המיטה.
זהו, אני מתהפכת והוא עלי! איזה אושר!
השעה כעת 6:45.
אפילוג :
המיילדת מתבוננת ואומרת שנקרעתי וכי צריך לתפור אותי, איזה באסה !
האמת שלא הרגשתי שנקרעתי ומשום מה חשבתי שניצלתי הפעם מתפרים.
נכנסה רופאה ואמרה שהיא רוצה לתפור אותי, ביקשתי שיתנו לי קצת להירגע ולהתאושש.
השעה 7:00 בבוקר, החלטתי לשלוח SMS לזהר (למרות השעה המוקדמת) : "זהר יש לי כבר משקל מדויק אין צורך בהערכת משקל של קנטי – ילדתי תינוק מקסים ששוקל 3.840 ק"ג , עכשיו מישהי רוצה לתפור אותי, ואני אשמח לקבל את עזרתך"
זהר המקסימה מיד מתקשרת, מעודדת, ואומרת שדיברה עם קנטי ושהוא מיד יכנס אלי לחדר.
ואמנם כעבור 2 דקות הוא נכנס, מחייך, אדיב , ואני מבינה שהוא עצמו יתחיל לתפור, איזו הקלה (חשבתי שהוא רק ישגיח)!
קנטי מרדים בעדינות מסביר לאיש שלי ולי מה הוא עושה, סובלני, אפילו הביאו לי בסוף ראי והראו לי איך נראה שם "הגובלן". מה אני אגיד לכן , תענוג.
בינתיים התפרים הגלידו מהר מאד, אני זוכרת שבלידה הראשונה עם החתך שעשו בואקום לקח המון זמן עד שהם נרפאו, ועכשיו זה הבדל של שמיים וארץ, אז אני משערת שזה שילוב של קרעים ספונטאניים ו"חייט" דגול בשם קנטי.
תם ונישלם,
ובעצם…. רק מתחיל, סיפור חיים חדש במחיצת ינאי הקטן, שנולד בלידה מצוינת ומעצימה ביותר עבור אמא שלו.
