שתי לידות בשבוע

במהלך החודש האחרון, מעת לעת נקיפת בהלה שלא לומר בעתה תקפה אותי.
איך אני, שכל כך מקפידה לא להתחייב ליותר מלידה אחת בחודש מקס', מצאתי עצמי מחכה לשלוש לידות בחודש אחד?!

אבל מה לעשות ששתיים מהיולדות היקרות הן אימהות שכבר ליוויתי בשתי לידות קודמות של שתיהן, ולא יעלה על הדעת שלא אהיה איתן גם בלידות הבאות.
והשלישית, השלישית היא אשתו של בן דודי האהוב, ולא יעלה על הדעת וכו' וגו'. אתן יודעות.

אז בכל פעם שנקיפת הבעתה תקפה אותי ולבי החסיר פעימה, אמרתי לעצמי ששתי הוותיקות שלי ילדו מהר בפעמים הקודמות וכך יהיה גם בלידותיהן השלישיות, והיולדת של הלידה הראשונה, איכשהוא היה לי ברור שתלד מהר וטוב.
לא תופסת מעצמי מכשפה ובטח לא נביאה אבל כך באמת היה.

אבל רציתי לספר על משהו אחר.

על הבדלים. על הרהורים שעלו בי בעקבות הלידות של השבוע.

לפני כמה ימים התלוויתי ל-ת' בלידתה השלישית.
ב-12 בצהריים היא סימסה לי "בואי. כואב.",
הגעתי אליה ב-12:15, אחרי ציר אחד היא הכריזה – נוסעים.
הגענו למיון יולדות עם 8 ס"מ יפים, דילגנו לנו לחדר הלידה,
המיילדת האהובה והמעולה קלטה אותי נכנסת עם ת' ומיד הפקידה עצמה על החדר שלנו וכך זכינו למיילדת הטובה ביותר שיכולנו לחלום עליה,
וטוב שכך, כי היה סיבוך עצבני ביותר בלידה, ועל כך בפוסט אחר.

כאן רק אספר שהתינוקת, שאגב הוערכה כ-2800 גרם ונולדה 3900 גרם (בקטנה!), עברה חילוץ קשה ביותר בלידה והונחה על החזה של אמא כשהיא כחולה לחלוטין ורופא הילדים עומד הכן לקבלה לבדיקה מיידית לאחר הלידה.
במצב כזה, בדרך כלל יש הרבה אנשי צוות רפואי בסביבה וכך היה גם הפעם.
וזה מלחיץ ומפחיד, אין מה לומר.

אבל באמת שאני לא מצליחה להבין

למה לעזאזל (פרדון מיי פרנש) צריכה רופאה צעירה לזנק על התינוקת תוך שניה מרגע שהרופאה הבכירה ממנה הניחה אותה על חזה האם, ולנתק באגרסיביות ובצורה לא תקינה ולא מקצועית את חבל הטבור ?!
בחיי שאני לא מבינה את זה.

התינוקת עברה לידה קשה, סיבוך מיילדותי נדיר למדי שכל צוות רפואי בחדר לידה יגיד לכם שהוא הסיוט המיילדותי האולטימטיבי,
בעין בלתי מזויינת ניתן לראות שהתינוקת אינה מחומצנת דיה וחבל הטבור משמש לה מקור חמצן עיקרי ברגעים אלו, למה למה למה לנתק אותו???
חצי דקה לא היתה משנה דבר, הרופאה הבכירה לא נתנה עדיין אפילו הוראה לנתק, אבל הרופאה הצעירה ראתה לנכון למהר ולבצע זאת, ובצורה לחלוטין לא תקינה.

דם פרץ לכל עבר מחבל הטבור שנותק קרוב מדי לגוף התינוקת, כפי שגם הוסבר לאחר מכן ל-ת' במחלקת תינוקות באותו בית חולים ממש.
גם בשחרור של ת' והתינוקת מבית החולים, הנחו את ת' במחלקת תינוקות לשים לב ולטפל באיזור הטבור באופן מיוחד עקב הניתוק הלא תקין שבוצע בתינוקת.

ואני חשבתי ששבועת הרופא היא "ראשית אל תזיק".

כעבור כמה ימים מעיר אותי סמס בחמש וחצי בבוקר "אנחנו בדרך לחדר לידה".
יצאתי מיד והגענו באותו זמן, בן דודי היקר ואשתו עשו את כל הדרך הארוכה ללניאדו בשביל ללדת במרכז הטבעי, ואני עשיתי מה שעשיתי מאחורי הקלעים כדי שזה גם יקרה,
כי שמועה טורדנית על מצוקת כח אדם מסתובבת בשטח וכשאין מספיק מיילדות, המרכז הטבעי לא יכול לקלוט את כל היולדות שבאות.

נכנסנו. קיבלנו את פנינה הנפלאה. היתה לידה מופלאה. אף אחד לא העלה בדעתו אפילו לחתוך את חבל הטבור עם יציאת התינוקת לאוויר העולם, אפילו שהיא כבר נשמה ובכתה ואפילו ינקה. פנינה, מיוזמתה ובלי כל מאבק מצד ההורים, הניחה מדי כמה דקות אצבעות רגישות ואוהבות על חבל הטבור, בדקה האם יש בו עדיין דופק פועם, וחיכתה בסבלנות.

עכשיו, אני לא אומרת

פה זו לידה טבעית קסומה, באמת לידת חלומות. ופה זו לידה טבעית שהסתבכה בסיומה עם חילוץ קשה ממצב של תקיעת כתפיים, בהחלט מצב מסכן חיים שהצריך מהצוות את כל המיומנות הנדרשת ואכן התינוקת חולצה בשלום ושלום גם לאם, ת' היקרה.
ועדיין.

הזינוק ההוא של הרופאה הצעירה לנתק מיד את מקור החמצן העיקרי של התינוקת ולעשות זאת באופן שבמחלקת יילודים ציינו מפורשות שהוא לקוי ולא תקין, גורם לי להרהר.
להרהר לא על נזיפות אלא על למידה, על תהליך אמיתי של למידה.
הרי היו באותו חדר גם רופאה בכירה בעלת ידי זהב וידע רב, ומיילדת ותיקה ובכירה עתירת נסיון וידע גם היא.

כשהזינוק הזה עומד מול אצבעותיה המקצועיות אנד יט הרגישות של פנינה,
ממששות את חבל הטבור וממתינות בכבוד לדופק החיים שיפסיק לפעום בו,
ההרהור הופך בתוכי לכיווץ גדול.