עשיתי אהבה עם דנה

בפירוש. אהבה בקצבים משתנים, לעיתים בבהילות, אבל מצד שני ניסיתי למשוך את זה ולא לגמור.
היו דמעות, היה גרון גדוש לפרקים חנוק, הייתה התרגשות.
הייתה התחושה הזו שמישהי מבינה אותי ואני מבינה אותה.
היו גלים גלים של אוקסיטוצין, היו משיכות באף כשמפלס הדמעות עלה על גדותיו, היו אנדורפינים, היה עונג, כמה עונג.

עשיתי אהבה עם דנה הופר. זה לקח כמה ימים (כי משכתי את זה) אבל ממש עכשיו סיימתי לקרוא את הספר של דנה, "תלחצי!", ומאחר שאני סאקרית של אוקסיטוצין, בא לי עוד פעם. אני שומרת אותו לצד המיטה כמו מאהבת קנאית.

דנה כתבה ספר שהוא בעצם יומן. יומנה של מיילדת מתחילה, היא קראה לו.
בעצם אני מכירה את הספר הזה עוד מגירסת הבלוג, בלוג שהתחיל באתר "באופן", האתר שמעולם לא הצלחתי להסתדר עם הממשק שלו ותמיד הרגשתי בו הכי מבחוץ, כמו הילדה שלא מצליחה להשתלב שאני, ובכל זאת היו לי לילות מתוקים עם הבלוג של דנה, עוד כשקראו לו "בלוג שוליית המיילדת" או משו כזה, וגם אחר כך כשהתקדמנו (דנה התקדמה) והשתדרגנו ל"בלוג של מיילדת מתחילה".

ועכשיו הספר.
המורה שלי לכתיבה טוען שאחד הפירושים ל"דנה" הוא נחל קטנטן, יובלון, פלגונצ'יק, התחלת ההתחלות של מה שיהיה בסופו של דבר נחל, פוטנציאל לנחל. אותה ספק ריצה ספק זחילה של המים, בדרכם לחרוץ בקרקע ערוץ, שיהיה או לא יהיה, ובינתיים הוא אופציה ל.

אז אני בטוח מעדיפה את הפירוש הזה על פני "שופטת", "צורת נקבה ל-דן", מה גם שדנה עושה לאורך הספר (וכנראה שגם לאורך החיים, הלוואי עליי) מסע אישי מרתק בניסיון לא לעשות בדיוק את זה – לא לדון, לא לשפוט.

ספר שלם עם סיפורי לידה, מחשבות על לידה, תיאורים של לידות ושל התרחשויות מאחורי הקלעים של חדרי הלידה בהם למדה דנה, התנסתה, עליהם חלמה ובסופו של דבר בהם גם זכתה לעבוד.
בארור לכולנו שזה ייגמר בבכי. שלי. מאושר.

אז תודה לך דנה הופר, אל תלחצי, תמשיכי בדיוק כך, פשוט להיות אישה ורעיה ואימא ומיילדת ובן אדם, כל כך בן אדם. אני מחכה לספר ההמשך.

נ.ב. דנה מקפידה לאורך כל הספר לתת שמות בדויים לדמויות. מאחר שאני הרי כבר בדקתי (…), אני מזהה את המקומות עליהם היא מדברת וגם את רוב הדמויות הראשיות. ומאחר שאני, כמו רוב האנשים, מגדלת בתוכי גם חלק רכלניקו חמודיקו שכזה, אני לא אנסה לשחק אותה שזה לא הגניב אותי, כי זה כן.