זהר כבר בדקה
נעמה עומדת מול המעגלה, רגלה האחת מונחת על שרפרף נמוך, הרגל שנשאר לה עוד מההיריון של נהרה, ידיה אוחזות בגבה התחתון הדואב. היא בוהה. ערימת המצעים לגיהוץ מוכנסת בקצב קבוע למכונה האדירה, ואת הרגע הזה נעמה חוטפת לעצמה, יודעת שהכרחי לשמור על קצב הקיפול וגם על ריכוז. במיוחד חשוב המספר, כשאת מקפלת. אם המספר לא נותר גלוי לעין, החברות שמחלקות את המקופלים לתאי החברים תתבלבלנה והערימה עלולה לחזור למעגלה לגיהוץ וקיפול חוזרים וזה לא יעלה על הדעת. לא אם את רוצה לשמור על המקום שלך במעגלה, כי בעמדות הגיהוץ של הפריטים הקטנים את ממש לא רוצה למצוא את עצמך. בייחוד מאז שבטקה חזרה לנהל את העניינים והעלתה מהאוב את גיהוץ תחתוני העבודה של החברים.
והרי חברים לא עובדים במעגלה וגם לא בעמדות הגיהוץ או בכלל במכבסה. רק חברות. חוץ מגוזיק החרמן שחייב לעבוד תמיד בין בחורות. פעם,בנעורים של הקיבוץ, כל כך רצתה שסדרנית העבודה תשים אותה במעגלה, המרגיעה והריחנית, ולא יצא. רק כשנהרה שלה כבר הגיעה ל"נעורים" בעצמה, הבינה נעמה שפרברניקיות לא משובצות לעבודה איפה שגוזיק. ליתר בטחון.
הסדין הבא נשמט מהמעגלה וידיה של נעמה תלויות כבדות לצידי גופה ואינן תופסות אותו. הלך הקיפול. היא מביטה חיש לצדדים לראות איפה בטקה. בטקה איפה שצריך אותה, כמו תמיד.מבט חריף ננעץ בנעמה לרגע וממשיך הלאה בסריקה אדנותית, בטקאית.
עוד סדין נשמט,המעגלה לא מפסיקה אף פעם באמצע היום, זה ידוע. נעמה מביטה בידיה, כבדות ומעקצצות, ורגליה קלות. הרגל היורדת מהשרפרף מובילה אותה, שנייתה גולשת אחריה, אין להפנות את הגב למעגלה, את זה כל חברה יודעת, אך גבה של נעמה כבר מדלג בעקבות רגליה והיא מפלסת דרכה החוצה, מבטי החברות תמהים אחריה וקולה של בטקה מצטרד בעקבותיה. נעמה הולכת. רק חמישים צעדים, ונעמה מתחילה לטפס את מדרגותיו החיצוניות התלולות של מגדל המים הישן, עוברת את הדלת של הארכיון הישן, וגם אתהאטליה של ליאו הצייר ועד פסל החסידה הניצב בראש מגדל המים נעמה אינה עוצרת.
לרגלי פסל החסידה נעמה נעמדת, מותחת את גבה ואינה מתחרטת. שיגידו לחיים. חיים יבין, חושבת נעמה.
*
נהרה מונחת מול ערימת הכביסה אשר עומדת זקופה למולה וכולה עזוז. נהרה עייפה. היא מוטלת מול הערימה והערימה אינה קטֵנה מעצמה וערימות נוספות כבר זוממות מאחוריה, בזה אין לנהרה ספק.נהרה בוהה. היא חושבת על ארנון ואיך פיצח את לבה כשאמר פעם, כבר אחרי כמה שנים טובות שחיו יחד, אמר – את יודעת נאני, כשאת הופכת את הגרביים שלי לצד הנכון, בקיפול, אני מרגיש שאת מפנקת אותי וזה נעים לי נורא. מאז נהרה מקפידה מאד על צידן הנכון של הגרביים,נהרה מהרהרת בארנוני וירכיה מעקצצות אך ידיה אינן נשלחות אל הכביסה, לא מאליהן וגם לא כשהיא מצווה עליהן וגם לא אחר כך. מחשבותיה נודדות אל הפעם ההיא כשאמא שלה השתגעה וטיפסה על מגדל המים הישן ועמדה שעות מתחת לפסל החסידה וצעקה "חיים" ועד שלא חזרו הגד"שניקים מהפלחה וביניהם אבא שלה, לא ירדה משם.כשחזרו, ניגשו כולם ישר לחדר האוכל, חוץ מאבא שלה שעלה על מגדל המים והוריד את אמא שלה משם, ואמר לה, נעמונת, עזבי, זה ידוע שלא חובה להיות טמבל כדי להיות גד"שניק, אבל זה עוזר, אז אל תתייחסי.
והנה, חושבת נהרה, הנה גם אני משתגעת. סוף סוף. היא קמה על ערימת הכביסה, אוספת אותה אל זרועותיה ברוך אך בנחישות, ומשליכה אותהלתוככי הפח הגדול הירוק שבחוץ. היא שומטת אותהופנים זרועותיה מכשכש בזנבו אל ארנוני, שיבוא ויראה ויתפלא ויגיד, נאני, חזרת אליי. משוגעת שלי. לא, חושבת נהרה, זה אתה שחזרת אליי, שסוף סוף עזבתי.
*
ואני. מה איתי. דמויות רקמתי לי ולהן הרשיתי. להן מותר. ומה איתי. גם אני עומדת מול כיורים מלאי כלים, רגלי האחת על שרפרף נמוך, זה הרגל שנשאר לי מההריון של הקטנה. עומדת ומפנטזת איך אני שוברת את הכלים.
כי מה יקרה אם בוקר אחד אקום, ולא אכיר אותו. הוא יהיה גבר חדש. לא מהאריזה, אבל חדש בשבילי. אחד שאני לא מכירה את ריח הפה שלו כשהוא מתעורר ואני יכולה דווקא לחבב את הריח החדש הזה, כי עוד לא שמעתי את ההכרזה שלו על איך ש "לא בא לי להתנשק על הבוקר, כשאני עדיין עם התחושה שמת לי עכבר בפה".
אחד שאין לי איתו הסכם אוסלו, ואוסלו בית, ואוסלו זין. בייחוד אוסלו זין.
אחד שאני יכולה לבדוק אם אפשר לפרק איתו בית ולבנות חדש.
