לידת מלקחיים עדינה..?

הלידה של תמר, בכורתם של יעלי ויפעל… גרסת הדולה

יעלי ויפעל הגיעו אליי לייעוץ בשלב מוקדם של ההיריון. שבוע 14 או משו.
בשבילי, שמטפלת בדרך כלל ב(א)נשים אחרי ניתוח קיסרי, ההזדמנות לעבור תהליך עם זוג בהריון ראשון היא זכות של ממש, תענוג. הנה זוג שלא אצטרך לפגוש לאחר הלידה עם דו"ח של ניתוח קיסרי בידיהם, ב"ה. אני שמחה להיות שם איתם.

בהמשך יעלי אומרת שהם רוצים שאהיה איתם גם בלידה. עומד לי על קצה הלשון שזה תלוי איפה תהיה הלידה, הרי החלטתי שלא מלווה יותר לידות בבתי חולים רחוקים לי.. החלטות לחוד ומציאות לחוד כי עם יעלי ויפעל אני כנראה אהיה בכל זאת. נכנסו לי ללב החוצפנים.
מנסה להפנות אותם לפחות להכנה ללידה בתל אביב, שיהיה להם קרוב, שיהיה להם נוח. יעלי רוצה אצלי ורק אצלי. ואני כבר מזמן למדתי שעם אינטואיציות של יולדת אסור להתווכח.
במהלך ההיריון מתגלה סוכרת הריונית אצל יעלי. היא בוכה ואני שמחה, השיעור שלה קורה והוא חזק.
כמה היא מזכירה לי אותי.

אנחנו מדברות הרבה במהלך המסע על שליטה

על הצורך להחזיק את הדברים, להיות מוחזקת. אני מתבוננת ורואה את יעלי מאפשרת ליפעל להחזיק אותה גם, לא רק היא לבד, ואני מברכת את שניהם בלבי.
בראש שלי סימנתי "וי" על נושא הגיבוי, חשבתי על מישהי מקסימה שתוכל לגבות אותי ומסתבר שחוץ מלשאול אותה באופן תיאורטי, לא ממש דאגתי לגיבוי ללידה הזו. לא אופייני לי בכלל אבל כבר הבנתי שזוג המתוקים האלו יש לו דרך משלו ואני איתם.

ערב שישי

יעלי 38+4, אני עולה לישון, מחליטה לא להשקיט את הסלולרי. משאירה אותו על צלצול נמוך. חולמת בלילה שיעלי ויפעל צלצלו ולא שמעתי את הצלצול, מתעוררת בבוקר וכעבור כמה דקות נכנס SMS מיעלי, אני פותחת את ההודעה עם נקיפת בהלה בלבי, שאריות מהחלום..
יעלי כותבת שהיה לילה עם צירים, אבל אנחנו מדברות והיא אומרת שהיה לה ציר בזמן שדיברנו, היא לא נשמעת לי בלידה בכלל. כלומר לטנטית לגמרי. אני מחליטה לנסוע עם הילדים בכל זאת לסבתא בראשון, באוטו אחד. כך מצאתי את עצמי בשיבא בלי אוטו, וטוב שכך כי אחרי כעשרים שעות לא היה כדאי שאנהג..

מגיעים לסבתא, אוכלים, מקשקשים, ואני מחליטה ללכת לנוח כי נראה לי שעוד מעט יגיע טלפון. באמת לאחר מנוחה של כשעה יפעל מצלצל. הם מתארגנים לצאת לבי"ח.
אני מנסה לקפל את הילדים הביתה והם פוצחים בסצנה קורעת לב, לא רוצים ללכת. מטכסת עצה עם המשפחה, מסכמים שבעלילטורס יקפיץ אותי ואם אסיים בלילה מקסימום אחזור לישון בראשון.
NOT.

מגיעה לשיבא

כמה דקות לפניהם ומאד שמחה, רציתי שיהיה ככה, שאני אקבל אותם, אעטוף אותם.
איריס במרכז הטבעי מקבלת אותנו, יעלי בצירים, שקטה, נושמת, נהדרת.
3 ס"מ צוואר מחוק 90%, התקבלנו.. יעלי רוצה לנוח, כמה היא צודקת, נכנסת לנוח במיטה נושמת את הצירים נחה ביניהם. מהממת.
אחר כך למים, כמו עוברית קטנה היא מצטנפת לה באמבטיה, חרישית, נשית, יפיפייה. היא מתמודדת עם הצירים מדהים חבל שהיא לא יודעת את זה..
שירותים (יופי !), אמבטיה (יופי !), מיטה (יופי !), איריס מציעה סיבוב במסדרון ובפטיו, אני משאירה את יעלי ויפעל להיות עם עצמם, הם נפלאים. מוסיקה טובה של יפעל, ריחות טובים במבער ועל הגב של יעלי, מאתגרת אותי זאתי, לא רוצה ריחות ישירים ולא רוצה כמעט מגע.. מפריעה לעבוד היולדת הזאתי.

איריס מקבלת אותי יפה

לאחר שיחתנו הטלפונית בדיוק לפני כמה ימים על תפקיד הדולה בלידות במרכז הטבעי… דווקא.. מקבלת יפה אבל משדרת "תפסי כיוון מותק" ואני נהיית פרח קיר רוב המשמרת שלה. היא נהדרת עם יעלי ואני יודעת שאני עוד אצטרך את כוחותיי כי היא הולכת אבל אני כאן עד אחרי הלידה..
בשלב מסוים מגיעה אינטואיציה לתת ליעלי רמדי הומאופתית מסוימת, אני משתפת את איריס והיא מפרגנת פרגון מסויג, כמו הקבלה שלה את עצם נוכחותי.. אני מרחפת מעל זה ונותנת ליעלי את הרמדי והיא מגיבה לזה מדהים. פתאום מתמרכזת, מתארגנת על עצמה בצירים, חוזרת למרכז המאד ברור שלה, חוזרת לנשום ולעשות את מה שעבד לה כל כך יפה עד פה, היא כבר 5 ס"מ, צוואר השלים מחיקה ותינוקת יורדת יפה. הלוואי ויכולתי להסביר לה כמה שהיא עובדת מדהים עם הצירים, היא הרי אין לה למה להשוות את עצמה, לי יש.. מדהים במיוחד איך היא מצליחה לנוח נפלא בין הצירים, אנדורפינית, אינסטינקטיבית, יולדת את עצמה. חלק מהזמן בין הצירים היא ממש ישנה.

אחת לכמה זמן אני בודקת עם יפעל, עוטפת אותו בקצת הסברים שלא יטבע באי הוודאות שאופפת את התהליך. חדר הלידה – מקדש, וכולנו משרתים.
איריס מתחלפת בטיה, אני שמחה, אני יודעת שיעלי מאד התחברה לטיה במפגש הקבוצתי עם המיילדות. אני מקווה שאולי היא תקבל את הלידה (ואולי לא).
עד כאן אפשר לומר על הלידה שהייתה התקדמות איטית אך נוכחת, ויעלי עובדת נהדר, נהדר.
טיה קיבלה אותנו עם 6.5 ס"מ ותינוקת בכיוון הספינות, 23:00.

יעלי מתנהגת לגמרי שלב המעבר

סוערת יותר, מתלוננת (זה נקרא להתלונן ?!?!), לא יודעת איפה לשים את עצמה, מתקשה מאד לעבור מתנוחה לתנוחה, מתחנה לתחנה, מעבר בין כסא הלידה לאמבטיה לוקח לנו הרבה זמן, כל המעברים בעצם.

טיה אומרת לה "את בשלב המעבר וזה נורמלי מה שאת מרגישה" ואני חושבת בלב "אל תתלהבי, היא מתנהגת "שלב מעבר" כבר מ-5 ס"מ… נראה לי שהתינוקת לא התברגה טוב באגן…" אבל זה לא משהו להגיד עכשיו בקול רם. כבר בין 5 ס"מ ל-6.5 ס"מ, עם איריס, חשבנו שהיא בtransition ולא.

מתחיל שלב מאד ארוך של כאבים עזים, סוערים, מטלטלים, התינוקת יורדת אבל עם כאבי גב איומים ליעלי, ויעלי גם מותשת משעות של צירים, והיא גם בהיפו. מצליחה לאכול מתישהוא בלילה פרוסת לחם אבל זה לא מספיק. לפחות היא שותה. מעברים בין שכיבה על הגב לשכיבה על הצד, לאחר הרבה זמן על כסא הלידה, אני מרגישה שזה לא הולך לכיוון טוב ואני רואה שיפעל רואה שאני דואגת.

אני חושבת שיעלי חייבת לנוח ולהרפות, אוי כמה אני מכירה את המקום הזה.. אפידורל יציל פה את הלידה מלהגיע לניתוח אבל יעלי לא רוצה, נאבקת, בוכה, משתוללת, כל כולה סערה.
טיה מבינה שהיא לא תקבל את הלידה הזו ובטח לא לבד, ומתחילה לפעול לכיוון העברה לחדר רגיל, מביאה רופאה שתתרשם והיא מאשרת שהמוניטור מאפשר למשוך עוד קצת ואני בתוכי כבר מתעצבנת, הן לא רואות שיעלי חייבת לנוח ?!?! אם לשם זה הולך, למה למשוך את זה.

טיה לוקחת דם לספירה, אם יעלי תרצה אפידורל

עוברים לחדר רגיל, מבחינתי כמה שיותר מהר צריך שיהיה פה אפידורל כי אחרת ברור לי שלא תהיה לידה. ברור לי שאנחנו בקרב נסיגה על הלידה הזו ועכשיו צריך להפיק את המקסימום מכל שלב בדרך, ולהתפלל לשליחים טובים.

מגיע רופא שעושה הוראה לאפידורל, אני קצת מאיצה בטיה שמתנהלת לטעמי קצת בשאנטי, לא מתאים עכשיו שאנטי. יאללה עירוי, יאללה שירוץ, יאללה לקרוא למרדים..
בשלב כשלהוא מסתננת שיחת מסדרון בין שתי מיילדות על רופא אחד שישן וצריך להעיר אותו, יעלי קולטת וחושבת שזה המרדים "שלה", אומרת "אוי אני לא מאמינה", ואני חושבת לעצמי שדחוף פה האפידורל הזה, יעלי כל כך alert אולי עם האלחוש היא תרפה את עצמה. אוי כמה אני מכירה את המקום הזה..
המרדים נכנס, אני לוחשת ליפעל שלא יסכים לצאת, הוא באסרטיביות קובע למרדים עובדה ונשאר. איזה מלך.

אני יוצאת לחכות בחוץ, עושה מדיטציה, מתפללת שנסיים בלידה נרתיקית, מתפללת שהחוויה שתישאר ליעלי לא תהיה טראומה, וגם ליפעל, ושיגיעו שליחים טובים כי אנחנו צריכים אותם עכשיו.
נו בלי אמונה גם צסק"א לא הייתה אוכלת אותה…
לאחר מנוחה לא מספקת לטעמי (מה את מתחילה ל"הלחיץ" אותה?! לא סיכמנו על חצי שעה בלי לחיצות יזומות, לתת לתינוקת לרדת ?! בשביל מה שמנו את יעלי ב"צרפתיה" ???), טיה חוזרת לעבוד, היא קוראת לעוד מיילדת והאמת שאני כבר מתחילה לקבל חלסטרה. ההיא נכנסת עם חיוך ואומרת "נו מותק אולי תלדי ?" ואני חושבת, ומה נראה לך שעשינו פה עד עכשיו שיחקנו בגוגואים ?!
ברור לי שזה בזבוז זמן, איפה הרופא הכי בכיר פה לעזאזל, זה לא לידה לשחק איתה עכשיו.

בינתיים בעצם התחלפה משמרת

טיה אוכלת יוגורט ומלהגת וכבר בא לי שהיא תלך. אני רוצה שיעלי תנוח עכשיו אוף.
מגיעה דפנה. לא חשוב, היא מותק אבל היא לא תעשה את הלידה הזו. ואז אני קולטת את דפנה ואת הרופאה מדברות על ד"ר סינואני שתכף יגיע ואני אומרת בלב "הללויה !"
אני אומרת ליעלי, לא יכולת להיות בידיים טובות יותר, אני רואה אותה נרגעת. קרב המאסף מתנהל עכשיו על עצם הלידה הנרתיקית כי רופא אחר היה מעביר לניתוח מזמן.
מתנהל דיון על אופן הסיום, המוניטור מאפשר לדיון להיות קצת אקדמי – מדובר בגברת קטנה וקשוחה, עשויה ללא חת.. תמרי.

סינואני מדבר, מסביר לרופאים האחרים מה האבחנה שלו, כולם דיברו על עורף לאחור, הוא אומר מה פתאום, העורף לפנים אבל הראש בכיפוף יתר ולא מתקדם בגלל זה. אומר שאפשר ואקום אבל עדיף מלקחיים ובכל מקרה יש תנאים טובים להצליח, אני מזכירה לד"ר שהושקעה פה עבודה רבה בפרינאום ואם אפשר בלי אפיזיוטומי אנחנו נהיה מאושרים ממש.. הוא אומר שהוא עושה את זה הרבה ויש תנאים מעולים והוא מאמין שנצליח.
אין מה לדבר האיש תותח על.

הוא מתחיל ל"הלחיץ" את יעלי וכל כך מעודד ומפרגן, מקסים. יעלי לוחצת מעולה. יעלי לחצה מעולה לאורך כל הדרך פשוט התינוקת נכנסה לא טוב לאגן ועשתה חיים ממש קשים לאמא שלה. חכי, יעלי, שהיא תעשה רישיון נהיגה, תראי מה זה.
ד"ר סינואני מחליט על מלקחיים. איזו עדינות, איזה שקט, מקדם את הראש לכיתור, משחרר את המכשירים, מקבל את הלידה "נטורל", מיילד את הראש, יעלי מדהימה, משחרר כתף, אומר "לאט לאט הקרעים הם מהכתף השנייה בדרך כלל", מיילד כתף שנייה,
תמרי נולדת.

תמרי צועקת, מחרבנת מקוניום, חבל הטבור שלה קצר מאד, כנראה גם זה לא איפשר לה לרדת.
איזו תינוקת מהממת !!!!!!!!!!!!!!!
3 קילו וצ'ופצ'יק, אבל כתפיים יש לה בלי ע' הרע, מזל שיעלי הקפידה בקלה כבחמורה על הדיאטה כי אם הקטנה הייתה קצת יותר במשקל, היה יכול להיות גרוע.

לידת מלקחיים בלי אפיזיוטומיה

בלי להוציא את הבעל והדולה, עם הסברים מפורטים ועבודה מדויקת ורגועה, הסינואני הזה הוא השליח הכי טוב שיכולנו להתפלל לו בלידה הזו. תודה לאל. תודה לאל.
יש קרעון קטן פנימי, סינואני מציע לתפור אותו וגם לתת פיטוצין שהרחם יתכווץ טוב. היה פה שלב שני מאד ארוך ואני חושבת שהוא צודק, הרחם הזה עבר הרבה בשעות האחרונות. הוא יכול להתכווץ נפלא אבל יכול גם לא, ואני רוצה בשביל יעלי עכשיו התחלה טובה לאימהוּת ולא עקרונות של מיילדוּת טבעית..
תפירה קלילה לא מורגשת, אני רושמת לעצמי בראש לתת ליעלי את המשחה של רות פדידה לפרינאום, קצת התלבטתי אם להכניס אותה לתיק מחשש לע' הרע, אבל החלטתי שכן וטוב שכך.
יעלי מיניקה, תמרי ממש בעניין, איזו מתוקה התינוקת הזו יא אללה.
יעלי ויפעל הורים לגמרי, אני רואה את זה מהצד וזה ממש אושר.
נולדה משפחה.

יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד לכם, יעלי ויפעל.. בלי סוף.
נשאיר משהו ליומולדת שנה של תמרי.
נ.ב. מאז הלידה של תמר, ליוויתי את יעלי ויפעל בלידה של בתם השנייה. יעלי מתקשרת אליי קבוע בתאריכי יום ההולדת של כל אחת מהבנות ואנחנו עפות אחת על השנייה בטלפון לכמה דקות מתוקות כל פעם. אפילו לי אין מילים שיתארו כמה זה מרגש לקבל טלפון מאימא שליוויתי בלידות, ביום הולדת של הילדות שלה.