הכל יכול לחכות

אמש (12.6.12. תאריך יפה. מאוזן. חמוד.) בשעה 21:00 האתר הזה עלה לאוויר.

זה היה הריון של פילה (באמת) והלידה הכי ארוכה שהייתי בה (והייתי) והיה "שלב מעבר" ממש קשה שבו המון מכשירים לא עשו את מה שהם אמורים לעשות (נגיד, מדפסת אמורה להדפיס למיטב הבנתי הקטנונית. אז זהו שלא.) וגם כמה אנשים לא, ואחת שממש כן והיתה ממש דולה מושלמת בשבילי לשלב האחרון של הלידה הארוכה הזו. תודה לך אחות.

והבוקר אחרי שיחת הורים (שם מנומס ל"שיחת אמא") למרכזי שלי, ואחרי שלא היה חלב לקפה של הבוקר, ואחרי שהספקתי לבנק וגם לדואר, כמעט בלי נשימה הגעתי לפגישה שנדחתה מלפני כמה ימים, עם לידיה.

לידיה היא רפלקסולוגית, יש לה תואר שני בבריאות הוליסטית ולחיצת יד טובה.

אז הפגישה עם לידיה התחילה בלחיצת יד והסתיימה כעבור שעתיים וחצי כשהרגליים שלי מונחות בחיקה והיא עושה לי טיפול רפלקסולוגיה וכל מיני אנרגיות, ככה באמצע בית הקפה (תנוחו, זה פרדס חנה פה!)

ואני לא יודעת מה היא בדיוק עשתה, היא גם אמרה לי שהיא תמשיך בטיפול מרחוק מהרכבת, אבל משהו בי נרגע ברמות אחרות ובלתי מוכרות, רגיעה שאני לא פוגשת הרבה, תאמינו לי. או כמו שחברה קרובה שלי אומרת "ביחס אלייך אנחנו נחים גם כשאנחנו בריצה", ככה היא אומרת.

וכשלידיה הלכה, פתאום היה נראה לי מאד הגיוני להביא מהאוטו את הספר שקיבלתי בדואר באותו בוקר מדנה, מיילדת שאני מכירה הכרות וירטואלית. הבאתי את הספר (נראה לי שאכתוב עליו פוסט נפרד כשאסיים אותו… בינתיים אני רק מזכירה ש,האלו, שבוע הספר עכשיו…!!) הזמנתי מיץ גזר-תפוח מרות היקרה, הנחתי רגליים יחפות על הכסא שמול כורסתי המפנקת, במזגן, עם "חם על הירח" של ברי ברקע, הו כמה מושלם, ופשוט הייתי למשך שעתיים.

קראתי, נשנשתי, חשבתי, הייתי.

והיה שקט.