זהר כבר בדקה
רפה אני מונחת
בתוך מאורת רגשי האשמה שלי
כל זמן שהם איתי אני מוגנת.
יש לי רגש אשמה לכל מצב
שיהיה
ומצב לכל אשמה
שתהיה.
המאורה שלי היא כמו צימר
אני בורחת אליה כשהיומיום שוחט אותי
סוחט אותי
מוציא אותי מכותתת לכתיתות
מטוגנת חתיכות חתיכות
מוגשת באדיבות
עם כוס מים על יד
כי אצלי אין מיץ פטל.
אני זוחלת למאורה
חשוך שם והחלל צר, מדי פעם נסגר,
רעש הצרכים הנצרחים עמום שם
ואני יכולה לעשות את עצמי
ש"אמא, אמא" זו לא אני.
וכמו בצימר לא מאד איכותי
גם במאורה שלי
אם תגרדו את הציפוי
תגלו קיר גבס.
