בית

בעורף שזוף וכבר אז קשה
עוד לא פתחתי את הדלת
כבר באתָ.
בשביל זה המציאו עינית,
אמרתָ.
מאיפה שאני באתי
אפילו מנעולים לא היו,
גדלתי פרוצָה.
את נועלת אחרייך
ותמיד מציצָה,
הסברתָ.
והוספתָ:
זה קיר,
לא להתנגש, להישען.
זה חלון,
לא לקפוץ, להתבונן.
וזו דלת.
אפשר לפתוח וגם לסגור.
זה הבית,
שלךְ ושלי.
הגוף שלךְ, הגוף שלי,
והאוויר שבינינו.
כל השאר,
אהובתי,
זו הכנסת אורחים.